לקטוז
(Lactose), המכונה גם סוכר החלב, הוא דו סוכר המורכב מהסוכרים גלוקוז וגלקטוז, הקשורים בקשר β גילקוזידי בין הפחמנים 1,4. הסוכר מהווה 2%-8% מהמוצקים בחלב היונקים. מקור שמו הוא השם הלטיני לחלב, Lac, בתוספת הסיומת 'וז' הניתנת לסוכרים.
פירוק לקטוז
הלקטוז מפורק במעי הדק על ידי האנזים לקטאז המבצע הידרוליזה של הקשר הגליקוזידי, כתוצאה מכך מפורק הלקטוז לשני חד סוכרים גלוקוז וגלקטוז היכולים להספג בתאים. בכל עת שבה אין הגוף מסוגל לייצר ולהפריש את הלקטאז (ראה: רגישות ללקטוז), ממשיך סוכר החלב לעבר המעי הגס, שם הוא מתפרק בעזרת חיידקים המצויים שם. מבין תופעות הלוואי של פירוק זה, גזים, כאבי בטן ושלשול.
פרטים צעירים המשתייכים למחלקת היונקים ניזונים מחלב המכיל לקטוז על ידי אמהותיהם. בגילאים מאוחרים יותר הפרטים מתבגרים ואינם ניזונים עוד על ידי הנקה, כתוצאה מכך ביונקים רבים יכולת יצור הלקטאז יורדת עם ההגעה לבגרות. תופעה זו מתרחשת גם בבני אדם, אך ישנם אנשים רבים שמוצאם באירופה, המזרח התיכון, הודו וחלקים מסוימים באפריקה להם גרסה שונה מעט של הגן היוצר את הלקטז כך שהם מייצרים אותו גם בבגרות. בתרבויות אלו נוהגים לחלוב יונקים אחרים כמו בקר, כבשים ועיזים כמקור מזון.
רגישות ללקטוז
הינו מצב בו הגוף אינו מייצר בכמות מספקת את האנזים לקטאז האחראי על פירוק דו-הסוכר לקטוז המצוי בחלב ומוצריו.
בשל המחסור באנזים זה, אשר תפקידו לפרק את הלקטוז במעי הדק, מגיע הלקטוז אל המעי הגס ומפורק שם על ידי חיידקים. תופעות הלוואי של צריכת לקטוז במצב זה הינן גזים במערכת העיכול ולעתים קרובות שלשול.
המצב ניתן לאבחון קליני על ידי בדיקת רגישות ללקטוז, בדיקת נשימה למימן או בדיקת חומציות הצואה. רוב הרגישים ללקטוז יכולים לשתות ככוס חלב אחת ביום ללא תסמינים חריפים.
רוב המבוגרים בעולם רגישים ללקטוז במידה מסוימת. רוב בני-האדם חדלים לייצר כמויות משמעותיות של לקטאז בין הגילאים שנתיים לחמש שנים. שינוי גנטי שאירע (באופן יחסי) לאחרונה גרם לאוכלוסיות מסוימות להמשיך לייצר לקטאז גם לאחר תקופת ההתבגרות אך אוכלוסיות 'לא רגישות ללקטוז' אלה הן במיעוט. הגן לרגישות ללקטוז הינו גן רצסיבי של כרומוזום אל-מיני והאלל להתמדת ייצור לקטאז הוא הדומיננטי.
למידע נוסף באתר ויקיפדיה
>
